החלטה בתיק רע"פ 1952/13

1.           לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא השופט י' צבן, כב' השופט ר' כרמל וכב' השופטת י' רז-לוי) מתאריך 26.02.2013 ב-עפ"ג 52713-12-12, בגדרו התקבל ערעורה של המשיבה על גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' שמעוני) מתאריך 11.11.2012 ב-ת"פ 7166-07-10.

2.           אציין כי במקביל להגשת בקשת רשות הערעור, המבקש אף עותר לעכב את ביצוע עונש המאסר בפועל שהושת עליו, אותו הוא אמור להתחיל לרצות בתאריך 7.4.2013. כן הוא הגיש בקשה להוספת ראיה.

להלן אביא בתמצית את הנתונים הדרושים להכרעה.

3.           בתאריך 11.07.10 הוגש כנגד המבקש כתב אישום בבית המשפט השלום בירושלים, שיחס לו עבירות שונות כנגד מי שהיתה אשתו וילדיו.

4.           בתאריך 12.4.11 הגיש המבקש בקשה לביטול כתב האישום נגדו בעילה של "הגנה מן הצדק" בין השאר, מהנימוקים הבאים : היעדר פירוט מספק של העובדות המקימות את כתב האישום, טענה של "אכיפה בררנית", תוך הפניה למקרה אחר, שלטענת המבקש הוא דומה לנסיבותיו, אך לא הסתיים בהגשת כתב אישום, וכן מהטעם שחקירת ילדתו מהנישואים הקודמים נערכה בתחילה שלא על ידי חוקר ילדים.

5.           בדיון שנערך בתאריך 26.4.2012 דחה בית המשפט השלום הנכבד את הבקשה. באותו דיון כפר המשיב באמור בכתב האישום.

6.           בתאריך 19.3.2012 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון, שבמסגרתו כתב האישום יתוקן, והנאשם יחזור בו מכפירתו ויורשע בכל העבירות שייוחסו לו בכתב האישום המתוקן. עוד נקבע בהסדר הטיעון, כי הצדדים יהיו חופשיים בטיעוניהם, תוך שהמשיבה הצהירה כי עמדתה היא שיש להשית על המשיב עונש מאסר בפועל.

7.           במסגרת כתב האישום המתוקן המבקש הואשם בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות של בת זוגו לפי סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז -1977 (להלן : חוק העונשין או החוק) בנסיבות סעיף 379 לחוק, איומים לפי סעיף 192 לחוק, וכן בגין מספר עבירות של תקיפת קטין לפי סעיף 382(ב)(1) בנסיבות סעיף 379 לחוק שבוצעו לכאורה בין השנים 2007 ו- 2010 ובמועדים שונים בפרק זמן זה שלא היו ידועים למאשימה.

8.           נוכח ההודאה של המבקש בעקבות הסדר הטיעון, בית המשפט השלום הנכבד הרשיע את המבקש בתאריך 19.03.2012 בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן. כמפורט בכתב האישום המתוקן, המבקש נהג באלימות כלפי רעייתו וילדיהם במשך שש שנות נישואיהם. המבקש איים על רעייתו שיהרוג אותה, ובאחד האירועים שפך עליה מים קרים והכה אותה בחזקה. כמו כן, המבקש נהג באלימות כלפי ילדיהם המשותפים, בגילאים ארבע, שלוש ושנה, וכלפי בתה בת ה-12 של רעייתו מנישואיה הקודמים, שהתגוררה עימם. המבקש נהג לאחוז בהם בחוזקה עד שהכחילו, משך אותם בחולצתו, תפס אותם בגרונם והכה בהם.

9.           בתאריך 11.11.12 גזר בית המשפט השלום הנכבד את עונשו של המבקש.

מבחינת השיקולים לחומרא, בית המשפט השלום הנכבד ציין כי העבירות בהן הורשע המבקש הן עבירות קשות, אשר ברגיל מצדיקות עונש של מאסר בפועל. בהקשר זה צויין: "הנאשם הפעיל את כוחו וניצל את חוסנו כלפי אשתו וכלפי ילדיו הקטינים, שנתונים היו לטיפולו וחסדו, ובמעשיו - הפר את אמונם באביהם". עוד הדגיש בית המשפט השלום הנכבד, כי מתסקיר שירות המבחן עולה כי לאור מאפייני אישיותו של הנאשם, קיימת הערכת סיכוי גבוהה להישנות עבירות כגון דא, וכן אוזכר כי בתסקיר הומלץ להשית על הנאשם ענישה מוחשית.

מבחינת השיקולים לקולא, בית המשפט השלום ציין כי בעובדה שהמבקש איננו נשוי עוד למתלוננת ולא מתגורר עמה תחת קורת גג אחת, יש כדי לאיין את מסוכנותו כלפיה וכלפי ילדיה. עוד הודגש כי לעובדות המקלות מצטרפת הודאתו של המבקש בעבירות שיוחסו לו, וכן משך תקופות המעצר בהן שהה המבקש (כחודשיים) ו"מעצר הבית" בו היה נתון (כשנתיים).

          בסופו של דבר, השית בית המשפט השלום על המבקש את העונשים הבאים: שישה חודשי מאסר שירוצה בעבודות שירות, שישה חודשי מאסר על תנאי לגבי העבירות מושא האישום, ובתנאי שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום מתן גזר הדין על אחת מהעבירות בהן הורשע, וכן פיצוי כספי בסך 5,000 ש"ח למתלוננת.

10.       על גזר דינו של בית המשפט השלום הנכבד, הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי. בערעורה טענה המשיבה כי שגה בית המשפט השלום בכך שלא ייחס את החומרה הראויה והמתבקשת לעבירות בהן הורשע המבקש, וכן לעובדה כי המבקש הורשע בשנת 1999 בעבירות דומות כלפי בת זוגו הקודמת. 

עוד טענה המשיבה, כי שגה בית המשפט קמא בכך שלא העניק משקל ראוי לרכיבים של ריבוי העבירות מצד המבקש, הימשכותן, גילם הצעיר של ילדי המבקש, וכן לעובדה כי המבקש לא הביע למעשה חרטה על מעשיו. המשיבה אף הצביעה על כך שבית המשפט השלום הנכבד סטה מהמלצות תסקיר שירות המבחן באשר למסוכנותו של המבקש ובדבר הצורך בהשתה של ענישה מוחשית עליו. עוד טענה המשיבה, כי בית המשפט קמא לא נתן משקל ראוי לעובדה כי הודאתו של המבקש באה רק לקראת סוף פרשת התביעה.

11.       בית המשפט המחוזי הנכבד קיבל את הערעור וכן את טיעוני המשיבה בכל הקשור לשלב המתקדם שבו באה הודאתו של המבקש, וקבע, בין השאר, כך:

"אין מדובר במקרה חד פעמי אלא בעבירות שביצע המשיב כלפי אשתו הראשונה וחזר וביצע אותן כלפי אשתו השנייה וילדיו הקטנים במשך שש שנות נישואיהם, ואף ביצע עבירת איומים כלפי המתלוננת, תוך שהוא מותיר פגיעה עמוקה בהם. העונש שנגזר על המשיב אינו נותן משקל הולם ליסוד ההרתעה וליסוד הגמול. טיבן וחומרתן של עבירות האלימות במשפחה, אותן עבר המשיב, מחייבת ענישה הולמת והשתת עונש מאסר בפועל."

12.       בית המשפט המחוזי הנכבד גזר לפיכך על המבקש עונש מאסר בפועל של תשעה חודשים, בניכוי ימי מעצרו (חלף המאסר בעבודות שירות שהושת עליו בערכאה המבררת), זאת תוך שהוא מותיר את יתר חלקי גזר דינו של בית המשפט השלום הנכבד על כנם.

מכאן הבקשה שבפני.